סובלנות גלויה וסובלנות חבויה
רפי כהן-אלמגור
סובלנות מורכבת ממגמה מתנגדת כלפי אדם, קבוצה, או תופעה, ומעיקרון אחד או יותר אשר מביאים את הנוקטים סובלנות לא להוציא אל הפועל את התנגדותם . התנגדות יכולה להיות גלויה או חבויה. באשר לסובלנות גלויה, דיעה מאוד מתונה גורסת כי כיבוד הזולת דורש כיבוד כל אדם באשר הוא אדם כמו גם כיבוד כל דיעה בה אנשים מחזיקים, לא משנה עד כמה דיעות אלו קיצוניות או דוחות. לכל דיעה יש את הזכות להתחרות בשוק החופשי של הדיעות ולרכוש לה אוהדים.
דיעה פחות מתונה גורסת כי יש מקום להשמעת כל דיעה, אך בנוגע לדיעות מסוימות יש להשמיע דיעות סותרות על מנת להפחית את השפעתן ההרסנית ולשכנע את הציבור שלא לאמצן. ההתנגדות כלפי אותן דיעות חריגות יכולה לבוא לידי ביטוי בצורת מחאה קולנית וגלויה כנגד הדיעות הקיצוניות, לעיתים קרובות לאחר שאנשים נואשו מלשכנע את מבטאי הדיעות הקיצוניות לשנות או למתן את דיעותיהם. עם זאת, העקרונות המתגברים מגבילים את חירות הפרטים הסובלנים ומונעים מבעדם להפעיל את הכוח שיש בידם לאסור את התופעה לה הם מתנגדים, או להגביל את האדם אשר כנגד דיעותיה או דיעותיו הם יוצאים חוצץ. כעת אבקש להרחיב את הדיון על טווח האפשרויות של הסובלנות הגלויה.
בזמן ויכוח אדם יכול לחשוב כי יש טעם לנסות ולשכנע את יריבתו בצידקת אמונתו על ידי תקשורת עימה והחלפת דיעות. הסובלן מוכן להתעמת עם היריבה לה הוא מתנגד כיוון שהוא מכבד את זכותה להחזיק בדיעותיה ולשכנע אחרים בנכונות דרכה. יתכן אף כי אותו אדם מגיע לדיון כשהוא מוכן לשנות את דיעותיו הוא, היה ויכיר בצידקת דברי יריבתו. עמדה זאת כלפי היריבה מונעת על ידי האמונה כי לכל אדם שמורה הזכות להביע דיעות ברבים, וכי קיימת האפשרות שהיא צודקת. לסובלן בדוגמא הזאת אכפת מהיריבה ומדיעותיה. זהו, אכן, המובן המהותי של רעיון הסובלנות. לסובלנות זאת נקרא סובלנות גלויה חזקה.
קיימת סובלנות גלויה פחות חזקה (נכנה אותה גירסא 2) עת אדם מוכן להתעמת עם יריבתו ממנה הוא סולד אולם כוונתו שונה מכוונת הסובלן בסיטואציה הקודמת. אין הוא בא לדיון כאדם פתוח המוכן לשנות את דיעותיו או על מנת לשכנע את יריבתו (מכיר הוא בעובדה שהפער ביניהם גדול מדי ואינו ניתן לגישור). במקרה זה הסובלן ניאות ליטול חלק בדיון על מנת לשכנע את הצופים בדיון הפומבי. ההתעמתות עם היריבה היא אך בגדר כלי להעברת המסר שלו לצופים באולפן ובמסך הטלוויזיה ולשם הפרכת דברי היריבה.
גירסא עוד יותר מעודנת של סובלנות גלויה (מספר 3) מופיעה כאשר הסובלן מוכן לסבול את התנהגות היריבה ממנה הוא סולד, ואולם אין הוא מוכן להתדיין עימה או לעשות כל פעולה אשר עלולה להתפרש כנותנת לגיטימציה ליריבה. יתכן ואדם יהיה מוכן לסבול את דברי היריבה ולא להוציא אל הפועל את הכוח הנתון בידיו להגבילה, ואולם אין הוא מוכן בשום פנים לחלוק את אותו הדוכן, או את אותה הבמה, עם יריבתו. שכן כאשר בני אדם מתעמתים עם יריביהם פנים אל פנים, פירוש הדבר ששני הצדדים שמים עצמם במעמד זהה. פעולה כזאת עלולה להתפרש כמעניקה לגיטימציה ליריבים ולדיעותיהם וזאת אין הפרטים רוצים. פעולה נוספת שנועדה לשלול לגיטימציה מן היריבים היא יציאה מן החדר בכל פעם שהם משמיעים את דברם.
ניתן לשאול האם התנהגות כזאת ראויה להיקרא בשם סובלנות. הפילוסוף אנטוני סקילן טוען כי התנהגות כזאת אמנם אינה מאיימת פיזית על היריבים, אין היא גם שוללת מהם את חירות הביטוי, ואף אינה שוללת את זכות הצפייה מאנשים המבקשים להיות חשופים לדברי היריבים. עם זאת, כאשר אנשים נמנעים מדיון עם היריבים ומהתעמתות עימם אזי אין מדובר בחברה פתוחה, חברה אשר בה חופש ביטוי יוכל לפרוח. אולם, סקילן לא נותן את הדעת לאפקט הלגיטימציה אשר מוענקת לדיעה כאשר מוכנים לדון עימה על אותה הבמה. יציאה החוצה מן החדר עת היריבים נושאים את דברם אינה מפגינה בהכרח הערכה מועטה לחירות ביטוי כפי שסקילן חושב. התנהגות זאת נועדה להכריז כי "איננו רוצים להיות מזוהים בצורה כלשהי עם הנאמר", כי הפער בין אמונתנו לרעיונות היריבים גדול מדי ולא ניתן לגישור, וכי אין כל טעם בהתמודדות אינטלקטואלית עם דיעות היריבים משום שעולם המושגים שלנו שונה לחלוטין מעולם המושגים של היריבים. סולם הערכים שלנו, כמו גם הנחותינו הבסיסיות ביחס לאדם ולחברה, אינו יכול לעלות בקנה אחד עם סולם הערכים וההנחות הבסיסיות של יריבינו. על כן, כל דבר העלול להתפרש כמעניק לגיטימציה ליריבים ולדיעותיהם צריך להדחות. זאת היא עדיין ראייה סובלנית משום ששלושת מרכיבי הסובלנות נוכחים. האנשים הסובלנים מתנגדים לדברי יריביהם, יש להם את הכוח לאסור את דבריהם, אולם הם מתגברים על התנגדותם ואינם שוללים מיריביהם זכויות אזרח בסיסיות.
סקילן טוען כי חירות ביטוי דורשת תרבות בה אנשים פתוחים לדיעות שונות ולביקורת. ואולם תרבות דמוקרטית לוקחת בחשבון נסיבות היסטוריות ועקרונות ליברלים והאיזון ביניהם עשוי לדרוש הטלת מגבלות על מידת הסובלנות, אף החירות, אותה ניתן להתיר בחברה. מדיניות סובלנית מתונה (מהסוג של גירסא 3) ייתכן ותהא נחוצה על מנת להגן על הדמוקרטיה. היא תאומץ מתוך מחשבה כי היא האמצעי המתאים לשמירה על נשמת אפה של הדמוקרטיה, כחלק ממדיניות של דמוקרטיה מתגוננת.
התרבות הפוליטית הישראלית מספקת דוגמא טובה להבהרת הדברים. התרבות הישראלית עוצבה ועדיין מעוצבת תחת רישומה של השואה. כאשר הרב מאיר כהנא נבחר לכנסת ב-1984, רבים מחברי הכנסת אימצו להם את מנהג היציאה מן המליאה בכל פעם שכהנא עלה אל הדוכן להטיף רעיונותיו בדבר גירוש הערבים "למען השלום", שלילת זכויותיהם הפוליטיות של ערביי ישראל, ושמירת טוהר העם היהודי. זאת משום שרעיונות אלו הזכירו בתוכן ובטון את חוקי נירנברג הידועים לשמצה. פעולה זאת של חברי הכנסת הנחפזים לצאת מן המליאה נועדה להראות קבל עם ועדה כי אין הם מעוניינים להיות משויכים באיזו צורה שהיא עם רעיונותיו של כהנא, וכי אין הם רוצים לתת לגיטימציה לדבריו בעצם נוכחותם במליאה. לפי הבנתם, עולם הרעיונות שלהם רחוק מאוד מעולמו של כהנא, ואין הם מוצאים טעם בהחלפת דיעות בניסיון לשכנע את כהנא בצדקתם. עם זאת, אותם חברי כנסת כיבדו את חירות הביטוי של כהנא, את זכותו לייצג את דיעות בוחריו בהטיפו לגירוש ערבים ולשמירת חוסנה הרוחני והפיזי של המדינה. לכהנא יש את הזכות להטיף את רעיונותיו, ולהם יש את החובה להתייצב כנגדו, להלחם ברעיונותיו ולהכריז: "הכהנאות לא תעבור!"
ובכן, ניתן להלחם על זכות הפרטים להשמיע את דיעותיהם ובו זמנית להלחם בהשפעתם המזיקה. הדוגמא לעיל מראה כי ניתן לחשוב על סיטואציות בהן הנוקטים סובלנות מכבדים את זכות יריביהם להביע את דיעותיהם אך חושבים כי מן הראוי לנקוט צעדי מגננה כנגד אותם הביטויים. זאת ועוד, התמודדות הדמוקרטיה הישראלית עם תופעת הכהנאות מעוררת אותנו לחשוב כי קיימת גירסא רביעית, חלשה עוד יותר, של סובלנות גלויה. יתכן ובני אדם ייאותו לסבול ביטויים מסוימים ויטיפו לשוק חופשי של דיעות בטענם כי לכל דיעה יש את הזכות להישמע. יחד עם זאת יתנגדו הם לזכות היריב לעמוד לבחירות. הטענה יכולה להיות כי חברה ליברלית צריכה לאפשר לאזרחיה את קידום הרעיונות והערכים בהם הם מחזיקים, אולם אין הדמוקרטיה דורשת כי כל דיעה תהא זכאית ללגיטימציה מוסדית. כלומר, יש להבחין בין חירות הביטוי לבין החירות להשתתף בבחירות. חברה ליברלית צריכה לסבול כל דיעה באשר היא, אולם אין חובה על הפרלמנט לייצג את כל מגוון הדיעות הקיים בחברה. דיעות מפלות ופוגעות יכולות להישמע אך אין להעניק להן את האפשרות לרכוש הכשר מוסדי על מנת ליישמן בצורת חוקים ולרכוש לעצמן יותר אוהדים. ההנחה היא שכל זמן שמונעים מדיעות אלו מכאניזמים מוסדיים המעניקים לגיטימציה, מטיפי הדיעות המפלות לא יוכלו ליישם אותן במציאות. התנהגות זאת היא בגדר של סובלנות בעירבון מוגבל משום שהיא מונעת מהיריבים חירות מסוימת, את החירות להתפתח על ידי קידום רעיונות בפרלמנט. נתיב מסוים לפיתוח חירות ואוטונומיה נשלל משום שיקולים של בטחון, שמירת הדמוקרטיה או שמירת זכויות המיעוט בקהיליה הדמוקרטית. החירויות האחרות של היריב עדיין נשמרות.
עד כאן שקלתי דרכים גלויות להבעת העמדה המתנגדת של הסובלן ביחס לרעיונות היריב. אולם, ניתן לחשוב על סוגי התנגדות חבויים להם לא ניתן ביטוי פומבי. המאבק בין העמדה השלילית של בני אדם כלפי היריב, לבין העיקרון המתגבר המניע אותם להיות סובלנים (נאמר, עיקרון ההכרה במתן כבוד לזולת) אינו חייב להיות גלוי. אנשים לא מחויבים להראות בגלוי את התנגדותם בעודם מגינים על זכות היריב לחירות הביטוי, האספה, ההפגנה, וכו'. יתכן ופרטים יתנגדו לדיעה מסוימת אך לא יעשו דבר כדי לגלות התנגדותם בפומבי. עדיין עסקינן בסוג של סובלנות, שכן התנהגות זאת כוללת את היכולת להבין את השונה, או לכל הפחות את היכולת לכבד את זכויות הפרטים האחרים וחירויותיהם, למרות שדיעות ו/או מעשי הזולת מעוררים את התנגדות הנוקטים סובלנות. הפרטים הסובלנים חושבים כי האחרים זכאים לנהוג על פי אמונותיהם ולהפעיל חירות בחירה בדרך למימושם העצמי.
הסיבות לשתיקת הפרטים הסובלנים הינן מגוונות. יתכן כי משום הערכתם לפרטים המביעים את הדיעה שקוממה אותם הם מחליטים שלא לצאת נגדם בפומבי. יתכן כי אותם פרטים הם חברים של האנשים הסובלנים ולכן הם מוכנים לעזור לאותם פרטים בהחבא (נאמר, מתן עזרה כספית למימון פרסום הפרטים להם מתנגדים), אולם אין הם מוכנים לעמוד לצידם בגלוי משום אי-הסכמתם לדיעות המובעות. בפתרון זה רואים הסובלנים פשרה לקונפליקט שבין ערך החברות מחד, לבין מצפונם העצמי מאידך. ערך החברות דוחף אותם לעמוד לצד יריבם. מצפונם דוחף אותם לדרישה של חוסר הזדהות פומבית עם דיעות החברים.
בני אדם גם יכולים לבחור בסובלנות חבויה משום שאין להם את ההנעה להביע סובלנותם בפומבי. זאת משום שהם חושבים שהתופעה לה הם מתנגדים הינה שולית, או אולי משום שאותה תופעה מתרחשת במקום מרוחק ואין הנוקטים סובלנות חושבים כי קולם עשוי להשפיע בצורה כלשהי. יתכן גם כי הפרטים הסובלנים חושבים כי אם יביעו את סובלנותם בפומבי הרי עלולים הם לעורר נגדם את הקיצונים המתנגדים לאותה הדיעה מעוררת המחלוקת ואשר אינם רוצים לסובלה. לחילופין אנשים יכולים לאמץ את טיעון שלילת הלגיטימציה שהובע לעיל ולהימנע מכל התייחסות לדיעה, לאדם, או לתופעה להם הם מתנגדים משום שחושבים הם שכל התייחסות אליהם עלולה להעניק להם מידה מסוימת של לגיטימציה ותסייע להם להשיג פרסום ותפוצה. במקרה זה הנוקטים סובלנות מכירים בזכות הפרטים האחרים להפעיל את חירויותיהם אולם אין הם מוכנים לעזור לזולת בכל צורה שהיא. הם מוכנים לסבול את מעשי הזולת אך אינם חושבים שהמעשים הקיצוניים ראויים לסיוע כלשהו. צורה זאת של סובלנות חבויה, ממש כמו הסובלנות הגלויה, הינה עניין מצפוני, אך בשונה מהגלויה אין היא הופכת בהכרח לנחלת הציבור.
אכן, חשוב להדגיש כי התנהגות זאת הינה צורה של סובלנות משום שקיימת עמדה ברורה נגד התופעה או האדם להם מתנגדים, יש לנוקטים סובלנות את הכוח להוציא את התנגדותם אל הפועל, ונוכחים עקרונות מתגברים המניעים את הסובלנים שלא להפעיל את כוחם. יש גם לציין כי הסובלנות החבויה אינה שונה מהגלויה במובן שהסובלנות הגלויה מבטיחה או מרחיבה את חירויות הפרטים להם מתנגדים בעוד שהסובלנות החבויה אינה עושה זאת. כל צורה של התנהגות סובלנית אינה מבטיחה בהכרח זכויות וחירויות. אדם או קבוצה יכולים לנהוג בסובלנות כלפי מיעוט בחברה, ויתכן כי סובלנות זאת לא תשפיע במובן חיובי על מעמד אותו מיעוט בחברה.
גם בהקשר זה של סובלנות חבויה ניתן להבחין בין רמות שונות של סובלנות. ניתן לומר כי כאשר (1) בני אדם מתנגדים לקבוצה או לדיעה מסוימת ובכל זאת עוזרים הם להפצת דעת אותה קבוצה ברבים (על ידי עזרה כספית או מתן במות ציבוריות לחברי הקבוצה, או (2) מסייעים לפרטים להוציא אל הפועל מעשה לו הם מתנגדים (נאמר אם המסייעת לבתה לעשות תספורת פנקיסטית), אזי מדובר בצורה חזקה של סובלנות חבויה. באשר לצורות היותר חלשות של סובלנות חבויה, יש להבחין בין מצב בו פרטים נוקטים בסוג זה של סובלנות משום שהם חוששים למעמדם בחברה, לבין מצב בו סובלנות זאת ננקטת משום שהתופעה לה מתנגדים הינה מרוחקת, לבין מצב בו המחשבה היא שהתופעה שולית ולכן אינה שווה התייחסות. יש גם להבחין בין נימוקים אלו לבין נימוק אי-הרצון להעניק לגיטימציה לתופעה השלילית.
נשאלת השאלה האם סוגים אלו של סובלנות חבויה הם בעלי משמעות. ניתן לטעון שיש לדחות את האבחנה מתוך שיקולים פרקטיים: מה משמעות סובלנות אם לא ניתן לה ביטוי פומבי? זאת ועוד, למרות שאנו מכירים כי סובלנות חבויה איננה דומה לאדישות, בכל זאת בשני המקרים שוררת שתיקה, ועל כן מן הבחינה הפרקטית לא ניתן להבחין בין שני סוגי הסובלנות. התוצאות הנובעות מסובלנות חבויה ומאדישות הינן דומות.
אין אני מסכים לטענה זאת ממספר סיבות. ראשית, כאשר בני אדם נוקטים עמדה סובלנית (כולל חבויה) הרי נוקטים הם דיעה. איכפת להם מהנושא זאת בעוד שאנשים אדישים מפגינים חוסר אכפתיות. שנית, בשונה מעמדה אדישה, לסובלנות חבויה עשויה להיות השפעה חיובית על החברה, על הנורמות השולטות בחברה, ועל עמדות הציבור ביחס לדיעות לא רצויות ו/או מיעוטים לא אהודים. קבוצה עשויה להרוויח מחוסר ההתייחסות השלילית של האנשים הסובלנים ומנכונותם לספק לה במות ציבוריות. קבוצות אתניות, לדוגמא, אשר אינן חביבות על הממשל, עדיין יכולות לחיות באווירה סובלנית. סקרי דעת קהל עשויים לגלות מגמות ותחושות שעדיין לא נמצא להן ביטוי פומבי ולתת לממשל אינדיקציה באשר לדיעות הרווחות בציבור וביחס למדיניות אותה יש לנקוט בעתיד כלפי אותם מיעוטים. נקודה זאת מעלה טיעון נוסף, שלישי, מדוע סובלנות חבויה הינה חשובה. היא חשובה משום שעמדות סובלניות עשויות למצוא ביטוי פומבי בדרכים עקיפות, ועשוי אף להימצא הזרז אשר יהפוך סובלנות חבויה לסובלנות גלויה. אין הכרח שסובלנות חבויה תישאר תמיד אך ורק בגדר נחלת הפרט הסובלן. ורביעית, הטיעון החשוב מכל, סובלנות חבויה הינה חשובה משום משמעותה עבור הסובלן. סובלנות חבויה מבהירה לפרטים הסובלנים את היחס שבין סדר העדיפויות הפרטי שלהם לסדר העדיפויות הרווח בחברה. היא ברת משמעות עבור כל תפיסה של הפרטים את עצמם, את החברה, ואת הערכים המשפיעים על חייהם. סובלנות חבויה תורמת לעיצוב חשיבת הפרטים, תפיסות הטוב בהן הם מחזיקים, וסולם עדיפויותיהם: אלו עקרונות משמעותיים דיים כדי להתגבר על התנגדותם לדבר מסוים? מתי עליהם לגלות את התנגדותם בפומבי? באיזה נקודה תחושת המיאוס, התיעוב, או ההתנגדות מביאים לחוסר סובלנות? על כן, אין להתעלם מתרומתה של הסובלנות החבויה לפרט ולחברה כולה.
כעת נדרש אני לסוגייה נוספת שעניינה בנורמות הרווחות בחברה. העקרונות אשר מניעים אדם לנקוט עמדה מסוימת, סובלנית או בלתי סובלנית, יכולים להצביע על מתח בין הפרט לחברה. העקרונות המנחים את פעילות הפרט אינם דומים בהכרח לעקרונות ולנורמות החברתיות הדומיננטיות. חברה יכולה להחזיק בנורמות תרבותיות מסוימות אשר יניעו אותה להתנהגות שלילית כלפי מיעוטים אתניים, לאומיים ואחרים, ויתכן כי פרטים מסוימים יחזיקו בדיעות חריגות ביחס לאותם מיעוטים. אנשים מגלים סובלנות כאשר הם מפעילים שיקולים המתגברים על התנגדותם, וגם כאשר הם מפעילים שיקולים המתגברים על נורמות חברתיות המכתיבות התנגדות שלילית ביחס לציבור מסוים. בני אדם יכולים להפנים קודים של התנהגות סובלניים יותר מהקודים השליטים בחברה. על כן, אין זה נכון בהכרח לומר כי הנורמות שמאמץ אדם הן גם הנורמות הרווחות בחברה. אנשים יכולים לחיות תקופת זמן משמעותית מחוץ למולדתם, להפנים את הנורמות התרבותיות השולטות באותה חברה, לחזור לארץ מולדתם ולנסות להשפיע, ולו גם על סביבתם הקרובה, לאמץ את הנורמות שהפנימו בניכר. יבקשו הם להשפיע על החברה לנקוט גישה יותר או פחות סובלנית ביחס לעמדות או קבוצות שונות להם מתנגדים. הסובלנות (או חוסר הסובלנות) שאותה אנשים מגלים יכולה להיות גלויה או חבויה. אם גלויה, אזי יינתן פומבי לנורמות אותן רכשו בניכר ויבקשו לתת להם תהודה. אם חבויה, אזי ינסו הם להשפיע על סביבתם הקרובה (משפחה, חברים) מבלי לשים עצמם באור זרקורים. הדוגמא הבאה תמחיש את דברי.
דמוקרטיה שמרנית תאמץ לעצמה עמדה המתנגדת נחרצות להפלות בטענה שהפלה הינה רצח. הנורמה השלטת היא זאת הדוגלת בחיים ולא בחופש בחירת האם להמשיך או לקטוע את הריונה. בני אדם שחיים בחברה ליברלית יותר עשויים לאמץ את העמדה הנותנת קדימות לחופש הבחירה של האם. בנקודת זמן מסוימת מחליטים אותם אנשים לחזור למדינתם השמרנית, ובהכירם בחשיבות הנושא יבקשו הם להשפיע על חברתם בכיוון חירות הבחירה וכנגד הנטייה השמרנית השליטה. ההחלטה עד כמה לתת פומבי לעמדותיהם הליברליות תהא מותנית ברמת ההתנגדות של החברה לעמדת "חופש הבחירה" בסוגיה הזאת. אם עמדה זאת תעורר התנגדות עזה ותעמיד את הפרטים כרוצחים, רוצחי עוברים חפים מפשע להם שמורה הזכות לחיים, אזי עשויים הם להעדיף סובלנות חבויה ויבקשו להשפיע אך ורק על סביבתם הקרובה ביותר. באווירת חוסר הסובלנות הבולטת אשר שוררת בדמוקרטיה השמרנית, אותם בני אדם עשויים לחוש כי לא ירוויחו דבר ממתן פומבי לדעתם המתירנית החריגה. כל שיעשו הוא להקים לעצמם מתנגדים ואויבים. על כן אותם אנשים יראו חוסר טעם בהפיכת עצמם לחבר דון קישוטים היוצאים למלחמה אבודה.
בהקשר זה עלי להוסיף הערה אחרונה. כאשר בני אדם מאמצים עקרונות מתגברים התומכים בשוויון זכויות לקבוצה המופלית לרעה על ידי החברה, עשויים הם לאמץ סובלנות חבויה ולנסות להשפיע באורח בלתי בולט על מעמדה של אותה קבוצה, לבקש לשפר את מצבה בצורה שלא תמשוך אש, ולא לצאת למאבק פומבי כנגד החברה בה הם חיים. זאת מתוך הכרה שיציאה פומבית כנגד החברה כולה רק תסכן את מעמדם הם ולא תביא לשיפור חיובי במעמד הקבוצה המופלית לרעה. למרות שעסקינן במקרה של אינטרס עצמי - האינטרס של הפרטים הסובלנים לא לקומם את החברה כולה כנגדם - הרי מקרה זה שונה ממקרים אחרים של אינטרס עצמי וכדאיות, שכן המניע העקרוני להתנהגות הסובלנית הוא כיבוד הפרטים והגנת חירויותיהם. אין טעם רב לנקוט התנהגות שתקים את כלל החברה נגדך, ביודעך כי כוחות האי-סובלנות חזקים דיים כדי להרחיקך מהחברה. במקרים כגון אלו שום דבר חיובי אינו יוצא ממלחמה בטחנות רוח.
קנה מידה בולט להערכת מידת הסובלנות הרווחת בחברה היא מידת החירות ממנה נהנים מיעוטים בחברה. הצורך בסובלנות מתחזק עת מתקיימים פערים רבים בחברה. פערים אלו יכולים להיות תוצר של הבדלים דתיים, אתניים, גזעיים, תרבותיים, אידיאולוגיים, לאומיים או לשוניים. חברה המקבלת על עצמה את רעיון הפלורליזם, קרוב לוודאי תכיר בצורך של מתן ביטוי לכל אינטרס קבוצתי ותהא מוכנה להעניק מידה מסוימת של אוטונומיה לקבוצות מיעוט. הראייה אשר מנחה את אותה החברה יכולה לבוא לידי ביטוי ברוח דברי החוק האזרחי האנגלי: עשה כחפצך כל זמן שלא תפגע בזולת. יתכן שבד בבד עם תחושות המקבלות את הזולת יתקיימו מתחים בין קבוצות וארגונים כוחניים; עם זאת, העיקרון המנחה הוא ההכרה של כל קבוצה בדרישות האחר. אף אם אין הקבוצה מקבלת את דיעות הזולת, עדיין מכבדת היא את זכות הזולת לאחוז בהן ולפעול לפיהן. המטרה אינה להבטיח הסכמה מוחלטת ביחס לכל סוגיה וסוגיה, זאת למרות שדמוקרטיה ודאי תקבל בברכה גיבוש קונצנזוס חברתי, אלא לאפשר החלפת דיעות בין קבוצות בעלות תפיסות עולם שונות וקיום חיים בצוותא. מטרה זאת דורשת דיון חופשי בין הרוב למיעוט/ים ובין המיעוטים לבין עצמם, וביקורת פתוחה ביחס לתפיסות השונות. חירות הויכוח הינה הכרחית לשם הכרת האחרים השונים ממך, ולשם השגת הסכמה על עקרונות משותפים. השיטה המקובלת בתהליך זה על מנת לאפשר חיים משותפים היא שיטת הפשרה .שיטת או עיקרון הפשרה מנחה אותנו לשים את הדגש על מה שמאחד אותנו ולא על הדברים המפרידים בינינו.
בברכה
רפי כהן-אלמגור
http://almagor.blogspot.com
Website: http://www.hull.ac.uk/rca
Twitter: @almagor35
